<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן י"ב</h1>
<h2>דף לד.</h2>
והמבשל בשבת בשוגג נחלקו בו ר' מאיר ור' יהודה וסובר ר"י דיאכל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים, ובמזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים (יושבין) אוכלין למוצאי שבת. ופסק בה"ג ורב אחא משבחא ז"ל כר' יהודה, דכי דריש רב בפרקא דרש כר' יהודה משום עמי הארץ, (וכן פסק ר"מ ב"מ ז"ל), ועכשיו בעונותינו כולנו עמי הארץ [וכן פסק ר"מ במז"ל]. ולענין שאנו אומרים שמותר למוצאי שבת למבשל בשוגג בשבת דעת רש"י ז"ל שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפי' עושה בשוגג. והדין נותן, שאם אתה מתירו לערב נמצא (יהנה) מהנה ממעשיו הרעים. וי"מ דלערב מותר מיד. דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי גוים, משום שאם מתירו יאמר לגוי ויעשה לו אמירה לגוי קלה, אבל במבשל ליכא למיגזר שיבא לבשל.
<h2>דף ס.</h2>
וכתב הרמב"ן ז"ל לחולה שאין בו ספק אין מתירין לו אפי' שבות דרבנן על ידי ישראל (או) [אלא] על ידי גוים. ומה שאמרו (כתובות ס', א') גונח יונק בשבת התם מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. וכן מה שאמרו מחזירין את השבר בשבת, היינו כלאחר יד אע"פ שהוא שבות אינו דומה ואינו נראה כעושה מלאכה, וכל שאין בו משום מראית העין התירו משום חולה. מה שאין כן בכוחל ומסייע שהיא מלאכה הנעשה בחול ודומה למחלל שבת. וכתב עוד, והוי יודע שלא התירו דברים הללו אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של אדם, כגון חיה שלשים יום, אי נמי בסכנת אבר אחד. וכן מיכחל עינא בסוף אוכלה ופצוחי עינא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא, אין מתירין אפי' שבות של דבריהם. ואפי' על ידי גוי. ולא עוד אלא בדבר שאין בו מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין וזהו חושש בשיניו לא יגמע את החומץ ע"כ.
